פסק-דין בתיק תא"מ 8413-05-11

ביום 18.10.10 בשעת צהריים, ארעה התנגשות בין רכב מסוג הונדה מס' רישוי 6064470 (להלן: "הרכב") שהיה נהוג באותה עת על ידי התובע לבין אופנוע מסוג הונדה (להלן: "האופנוע") מס' רישוי 7889067 שהיה נהוג באותה עת על ידי הנתבע מס' 1 (להלן: "הנתבע") והשימוש בו מבוטח על ידי הנתבעת מס' 2.

התאונה ארעה באזור התעשיה בקרית שמונה בעת שהתובע יצא ממתחם שבו ישנה חנות הום סנטר ותחנת דלק (להלן: "המתחם") אל הכביש הראשי העובר באזור התעשיה וביקש לפנות, מספר מטרים לאחר מכן, שמאלה אל תוך רחוב אחר המוביל לחנות "נתח קצבים".

לטענת התובע, בעת שיצא מהמתחם הביט ימינה ושמאלה ולא ראה רכב המגיע מצד שמאל, לפיכך פנה ימינה, נסע מעט בכביש הראשי, לטענתו כ- 15 מ', התבונן קדימה ולא הבחין ברכבים הנוסעים במסלול הנגדי, ולפיכך אותת והחל בפניה שמאלה. במהלך הפניה שמאלה הגיח לפתע האופנוע מאחור, ניסה לעקוף את הרכב מצד שמאל וכתוצאה מכך פגע ברכב וגרם נזק לכנף קדמית שמאלית, דלת קדמית שמאלית ומראה שמאלית.

לעומתו טוען הנתבע כי הוא נסע בכביש הראשי וכשהתקרב ליציאה מהמתחם, במרחק של כ- 10 מ' ממנה, הבחין ברכב מתקרב ליציאה, הניח שהנוהג ברכב מבחין בו בנסיעתו ולפיכך המשיך בנסיעה רציפה של 30-40 קמ"ש.

לפתע הבחין כי הרכב יוצא מהמתחם מבלי לתת לו זכות קדימה "חותך" באלכסון את הצומת ומבקש לפנות שמאלה ברחוב הנמצא בהמשך (עמ' 4 שורות 11-13). לטענת הנתבע משהבחין ביציאת הרכב מהמתחם, ניסה לבלום את האופנוע אולם בשל הבלימה הפתאומית, החליק האופנוע ועל אף ניסיון הנתבע לסטות שמאלה ולהימנע מפגיעה ברכב, פגע האופנוע ברכב והנתבע הועף ממנו ונחבל בגופו.

שני הנהגים מסרו הודעות במשטרה אשר בהן מסרו גרסה זהה לזו שנמסרה בעת עדותם בפני כאשר התובע ציין בעדותו בפני כי המרחק בין היציאה מהמתחם לבין הפניה שמאלה הינו כ-15 מ' ולטענתו בעדותו,  לפני שיצא מהמתחם, לא הבחין כלל באופנוע ולכן יצא לכביש הראשי.

במהלך העדויות הוצגו תמונות של המקום מהן ניתן ללמוד כי הכביש הראשי הוא כביש ישר ופתוח ששדה הראיה מצד שמאל, בעת היציאה מהמתחם, הינו של עשרות מטרים (אולי אפילו מעל מאה מ') וכי המרחק בין היציאה מהמתחם לבין הפניה שמאלה, אינו עולה כדי 15 מ' ולפיכך טענתו של התובע כי קודם לתחילת פנייתו שמאלה היה בנסיעה ישרה בכביש הראשי של כ-15 מ', איננה תואמת את תנאי הכביש. נכון שגם הנתבע לא הביא מידות מדויקות של המרחק הנטען על ידו, אולם כפי שנטען בצדק על ידי ב"כ הנתבעים, התמונות במקרה זה בהחלט "מדברות בעד עצמן" וסותרות את טענת התובע בדבר נסיעה בכביש הישר, קודם לתחילת הפניה שמאלה, של 15 מ'.

העובדה שהתובע לא הבחין באופנוע קודם ליציאתו מהמתחם (שם יש תמרור מתן זכות קדימה לרכב הנוסע בכביש הראשי), ואף לא קודם לפנייתו שמאלה על אף שלטענתו התבונן במראות קודם לביצוע הפניה, מעידה על אחת משתיים: או שהתובע כלל לא התבונן שמאלה כפי טענתו, או שעדותו אינה משקפת את מצב הדברים כהוויתו והוא אכן הבחין באופנוע אולם העריך כי יוכל להשלים את היציאה מהמתחם והפניה שמאלה, קודם להגעת האופנוע למקום הפניה שמאלה. מהתמונות שהוצגו בפני ומגרסת התובע באשר לאופן קרות התאונה, ברור כי באחת מנקודות זמן אלו: קודם ליציאה מהמתחם או קודם לפניה שמאלה, חייב היה התובע להבחין באופנוע המגיע מצידו השמאלי/מאחוריו וזאת לאור תנאי הראות הקיימים במקום.

לאור עדותו זו של התובע, סביר יותר בעיני כי התובע כלל לא הסתכל קודם ליציאתו מהמתחם ופנייתו שמאלה, ותיאורו של הנתבע כי התובע יצא במהירות מהמתחם,  נסע מעט בכביש הראשי והחל מיד בפניה שמאלה (ובמובן זה "חתך" את הצומת באלכסון על מנת להיכנס לכביש הנמצא בצד שמאל), מסביר מדוע התובע לא הבחין כלל באופנוע קודם לקרות התאונה.

גם באם נכונה טענת התובע כי הנתבע נסע במהירות גבוהה (טענה שלא הוכחה בראיה כלשהי), עדיין צריך היה להבחין באופנוע מגיע בעת יציאתו מהמתחם שכן, אין כל אפשרות סבירה שהאופנוע הספיק לגמוע את המרחק מהמקום שבו ניתן להבחין ברכב הנוסע בכביש הראשי ועד למקום התאונה, מבלי שהתובע יבחין בו. כפי שטען ב"כ הנתבעים בצדק, האופנוע לא "נפל מהשמים".

חרף קביעתי זו, אינני סבורה כי יש ליחס את מלוא האחריות לארוע התאונה לתובע שכן, אני סבורה שהנתבע במעט יותר זהירות מצידו, יכול היה למנוע את התאונה או להקטין את הנזק שנגרם בה, שכן מעדות הנתבע עולה כי הוא הופתע למעשה כבר בעת כניסת רכב התובע לכביש הראשי ביציאה מהמתחם, דבר שלא ציפה שיעשה לאור נוכחותו של האופנוע בכביש הראשי. אלא שהפגיעה בין הרכבים לא ארעה באותו צומת אלא למעשה בצומת הבאה, המצויה במרחק מספר מטרים, כך שהיה לנתבע זמן מספיק להאט עוד את מהירות נסיעתו כך שיוכל להגיב במהירות הנדרשת בהתחשב בכך שמדובר באופנוע, לכל פעולה שיבחר התובע לעשות, לרבות האפשרות כי יבחר לפנות שמאלה.

בניגוד לטענת ב"כ התובע לא מצאתי סתירות בגרסת הנתבע באשר לאופן ארוע התאונה והשימוש בכתב ההגנה במושג כי התובע "חסם" את מסלול נסיעתו, איננו סותר את  תיאור הארוע כפי שניתן בעדותו בפני.

יחד עם זאת בנסיבות אלו, התרשמתי שהנתבע, במקום להאט את מהירות נסיעתו מיד כשהבחין בתובע, ניסה לעקוף אותו משמאל ורק בשלב מאוחר משהבין כי התובע פונה שמאלה, ניסה לבלום אלא שאז כבר היה מאוחר מדי ולא ניתן היה למנוע את התאונה.

לפיכך אני קובעת כי על הנתבע מוטלת האחריות בשיעור של 35% להתרחשות התאונה.

שאלת הנזק:

לתמיכה בתביעתו הגיש התובע חוות דעת ערוכה על ידי השמאי אבי בוטנסקי (להלן: "השמאי"),  חשבונית המעידה על חיובו על ידי המוסך בסך של  14,749 ש"ח בשל תיקון הרכב (הסכום תואם את חוות דעת השמאי), וכן צרף קבלה המעידה על תשלום שכר טרחה לשמאי בסך  1,200 ש"ח. לאחר הדיון בפני המציא התובע קבלות המעידות על כך שמתוך סכום החשבונית נשא עד כה בתשלום סך של 8,930 ש"ח בלבד, וזאת בתשלומים שונים שבוצעו בין החודשים 1/11 ועד לחודש 6/12, דהיינו שנותרה יתרת חוב בסך 5,819 ש"ח כפי שעולה מהקבלות והכרטסת שהציג התובע.

לטענת הנתבעים התובע לא הוכיח את נזקיו שכן, לטעמם אין בפני בית המשפט חוות דעת ערוכה כדין.

טענתם זו של הנתבעים מבוססת על העובדה כי במהלך עדותו של השמאי בפני, התברר כי לא הוא זה שבדק את הרכב אלא שהוא ערך את חוות הדעת על סמך בדיקה וריכוז נתונים על ידי אדם בשם חמד ווהיב, אשר באותה עת נטען כי עבד כמתמחה במשרדו.  בעקבות זאת ומאחר ועובדה זו הפתיעה אף את ב"כ התובע, שכן הדבר לא עלה מחוות הדעת עצמה, אפשרתי את הגשת חוות הדעת אולם בכפוף לכך שעורך הבדיקה לרכב, מר ווהיב, יתייצב לחקירה ככל שב"כ הנתבעים יעמוד על חקירתו.

בעקבות הישיבה הראשונה שהתקיימה, הודיע ב"כ הנתבעים כי הוא מוותר על חקירתו של מר ווהיב אולם מבקש להגיש תעודת עובד ציבור (נ/4) ממנה עולה כי מר ווהיב הינו שמאי רשום מיום 10.3.11 וכי הוא התמחה בשמאות תחת פיקוחו של מר בוטנסקי בין חודש 1/2009 עד 7/2009, זאת בעוד שחוות הדעת נשוא תיק זה נערכה בתאריך 10/2010.